מכתב מכלב נטוש אל בעליו לשעבר. חשוב לקרוא לכל מי שחושב להעביר או למסור בעל חיים.

כשהייתי גורה, שעשעתי אותך בתעלולים שביצעתי וגרמתי לך לצחוק, קראת לי "הבת שלי" ולמרות כמה נעליים לעוסות ומספר כריות מחוסלות , הפכתי לידידתך הטובה ביותר. בכל פעם שהייתי "ילדה רע" היית מורה באצבעך כלפיי ושואל אותי : "איך יכולת לעשות לי את זה?", אך מייד היית מתרצה והופך אותי לליטוף בטן.

החינוך הביתי שלי ארך מעט מהמצופה, עקב היותך מאד עסוק, אך יחדיו עבדנו על זה שנינו.
אני זוכרת את הלילות בהם חככתי אפי באפך במיטתך, האזנתי לסיפורייך האינטימיים ולחלומותייך הסודיים, והאמנתי שהחיים לא יכולים להיות יותר מושלמים מאלו שהיו לי. טיילנו ורצנו יחדיו בפארק, נסענו יחדיו במכונית, אכלנו יחד גלידה (אני אכלתי רק את הגביע כי אתה טענת ש:"גלידה אינה בריאה לכלבים"...) ונהגתי לתפוס תנומה ארוכה בשמש בהמתנה לבואך מהעבודה בסוף היום.
בהדרגה, הקדשת יותר ויותר זמן לעבודתך ולפיתוח הקריירה שלך, ויותר זמן בחיפוש אחר בת זוג.
המתנתי לך בסבלנות, ניחמתי אותך ברגעי שברון-לב ואכזבות, מעולם לא הצקתי לך לגבי החלטותיך השגויות, קפצתי בשמחה לקראתך בבואך הביתה, והשתתפתי באושרך כשהתאהבת.

היא, כעת אשתך, איננה "אוהבת כלבים". עדיין, קיבלתיה בלבביות בכניסתה לביתנו, הרעפתי עליה חיבה וצייתי להוראותיה. הייתי מאושרת כי אתה היית מאושר. אז הגיעו הגורים האנושיים ואני חלקתי איתך את התרגשותך. הייתי מוקסמת מעורם הוורדרד, מריחם הנעים, וגם אני רציתי לטפל בהם. רק שאתה והיא דאגתם שאני עלולה לפגוע בהם ונאלצתי לבלות מרבית הזמן סגור בחדר מרוחק. או, כמה רציתי לאהוב אותם, אך נאלצתי להפוך ל"אסירה של אהבה".

עם התבגרותם, הפכתי לידידתם, הם השתעשעו איתי, טבלו בפרוותיי, תקעו אצבעותיהם בעיניי, חקרו את אוזניי ונישקו את אפי. אהבתי הכל בהם, בעיקר את מגעם – היות והמגע שלך הפך כעת לנדיר כל כך – והייתי מקריב את חיי עבורם, לו היה צורך בכך.

נהגתי להתגנב למיטותיהם ולהקשיב לדברים שהטרידו אותם ולחלומותיהם הסודיים, יחדיו המתנו לקול מכוניתך החונה במוסך. היו זמנים, בהם כאשר שאלו אותך אם יש לך כלב ואתה שלפת תמונתי מארנקך וסיפרת סיפורים עלי בגאווה. זמנים אלו חלפו - כיום, כאשר שואלים אותך אותה שאלה, אתה עונה בקצרה :"כן" ומייד משנה נושא.

הפסקתי למלא תפקיד חשוב בחייך.

וכעת, נקרית בדרכך הזדמנות לקידום בקריירה שלך ע"י תפקיד בעיר אחרת, ועליכם לעבור לדירה בה לא מרשים להכניס בעלי-חיים. עשית את הצעד הנכון עבור "משפחתך", אך היו זמנים בהם אני הייתי משפחתך היחידה.



התרגשתי מהנסיעה במכונית, עד אשר הגענו למכלאת בעלי-החיים. היה שם ריח של כלבים וחתולים, של פחד, של חוסר-אונים. אתה מילאת את השאלונים, ואמרת: "אני בטוח שתמצאו בית טוב עבורה"... העובדים משכו בכתפיהם והשיבו לך במבט כאוב. הם מודעים למציאות הניצבת בפני כלב או חתול בגיל העמידה, גם אם הם בעלי "תעודות".

היה עליך להתיר את לפיתת אצבעות בנך בקולר שלי, בעודו צורח בבכי :"לא, אבא, בבקשה אל תיתן להם לקחת את הכלבה שלי!" ואני חששתי לו ולשיעור שהוא עלול ללמוד ממה שכעת הדגמת לו לגבי ידידות ונאמנות, אודות אהבה ואחריות ואודות כבוד לכל יצור חי. ליטפת את ראשי לפרידה, נמנע ממבט ישיר לעיניי, וסירבת בנימוס לקחת למזכרת את הקולר והרצועה שלי.

מיהרת ללכת - זמנך היה קצוב וכך גם זמני שלי.

לאחר עזיבתך, שתי הנשים החביבות טענו שסביר להניח שאתה ידעת מראש על השינוי העתידי בחייך ולא עשית די למצוא לי בית טוב אחר. הן הנידו בראשן ושאלו :"כיצד יכולת לעשות לי את זה ?"... הן מקדישות לנו זמן כאן ככל שהלו"ז העמוס שלהן מאפשר. הן מאכילות אותנו, כמובן, אך אני איבדתי את התיאבון כבר לפני זמן רב. בתחילה, בכל פעם שמישהו עבר ליד הכלוב שלי, מיהרתי לפתח הכלוב, מקווה שזה אתה – ששינית דעתך – שכל זה היה רק חלום רע... או מקווה שלפחות זה מישהו שאיכפת לו, מישהו שיאמצני ויציל אותי. כשהבנתי שאין ביכולתי להתחרות בחן של שכניי הגורים העליזים, חסרי התובנה לגבי עתידם, נסוגותי לפינה מרוחקת והמתנתי.

שמעתי את צעדיה כשהיא באה לקחתני בסוף היום, וצעדתי לאורך המסדרון בעקבותיה לחדר נפרד. חדר שקט. היא הניחה אותי על השולחן, שפשפה את אוזניי ואמרה לי לא לדאוג. ליבי פעם בחוזקה בציפייה לקראת הבאות, ועם זאת הייתה לי תחושת הקלה. ימיה של אסירת האהבה נסתיימו. בהתאם לאופיי, דאגתי יותר לה. הנטל שעליה לשאת מקשה עליה ואני חשתי בזאת כפי שתמיד חשתי במצבי הרוח שהיו לך.

בעדינות, היא כרכה חוסם עורקים סביב רגלי הקדמית, בעוד דמעה ניגרת על לחייה. ליקקתי את ידה באותה דרך בה נהגתי לנחם אותך לפני שנים כה רבות. במקצועיות היא החדירה מחט לווריד שלי. בעת שחשתי את דקירת המחט וחדירת הנוזל הקריר אל תוך גופי, שכבתי מנומנמת, מביט בעיניה הטובות ומלמלתי :"איך יכולת לעשות זאת לי ?"...

אולי בגלל שהיא הבינה את השפה הכלבית שלי, היא אמרה :"אני כ"כ מצטערת..." היא חיבקה אותי והסבירה במהירות שזה בסה"כ התפקיד שלה להבטיח שאגיע למקום טוב יותר, היכן שלא אהיה נטוש ומוזנח או שאיאלץ להיאבק עבור עצמי – מקום בו יש אהבה ואור כ"כ שונים ממקום זה בכדור הארץ. בשארית כוחותיי, ניסיתי לשדר לה, באמצעות הנעת זנבי, שדבריי :"איך יכולת לעשות זאת לי ?" לא נועדו לה. זה היית אתה, הבעלים האהוב שלי, שחשבתי עליו באומרי זאת. אני אמשיך לחשוב עלייך ולחכות לך לנצח.

הלוואי וכל אשר תפגוש בחייך יכיר לך נאמנות כפי שהכרתי לך.
כל הזכויות שמורות © | עיצוב: פיגמנט | בניית אתרים: TQ-Soft |